החלטה בתיק ע"א 10978/04

           בפניי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' עמית), ולפיו חויב המערער לשפות את המשיבה 3 בסך של 224 אלף ש"ח, בגין פיצויים אותם חויבה לשלם למשיבים 1 ו-2. כן חויב המערער לסלק ידו ממגרש בו תפס חזקה.

1.        וזו תמצית העובדות הצריכה לעניין: בין המשיבים 1 ו-2 (להלן: זהבי) והמשיבה 3 (להלן: האגודה), נכרת בחודש אוגוסט 1997 הסכם לפיו תמליץ האגודה בפני המשיב 4, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) להקצות לזהבי זכויות במגרש בתחומה (להלן: הסכם ההמלצה או המגרש, בהתאמה). במסגרת ההסכם הצהירה האגודה כי המגרש הינו חופשי ופנוי מכל אדם וחפץ. כמו כן, כרתו זהבי עם המשיבה 5 הסכם לתשלום דמי פיתוח ותשתית עבור המגרש (להלן: הסכם הפיתוח). בעקבות הסכם הפיתוח, נכרת בחודש מאי 1998 הסכם בין זהבי למינהל, לפיו הוחכר המגרש לזהבי בחכירה לדורות לצורך בניית יחידת דיור (להלן: הסכם החכירה). הסכם ההמלצה, הסכם הפיתוח והסכם החכירה ייקראו להלן יחד: ההסכמים. דא עקא, לאחר החתימה על ההסכמים התברר לזהבי כי המערער מחזיק במגרש, טוען לזכויות בו ומסרב לפנותו. לאחר שניסיונות לפינוי המערער מהמגרש, או להקצאת מגרש חלופי לזהבי כשלו, פנו זהבי בחודש ספטמבר 1999 לבית המשפט המחוזי בחיפה ועתרו לאכיפת ההסכמים ולחלופין לסעד של השבה ופיצויים. זהבי הפנו את תביעתם נגד האגודה, נגד המינהל, נגד המערער ונגד המשיבה 5. האגודה והמינהל מצידם הגישו הודעות לצד שלישי נגד המערער, בטענה כי הוא מחזיק שלא כדין במגרש. האגודה אף עתרה בהודעתה לחיוב המערער בשיפוי בגין כל סכום בו תחויב כלפי זהבי, בעילה של גרם הפרת חוזה; המינהל עתר בהודעתו להורות על סילוק ידו של המערער מן המגרש.

           במהלך ניהול הדיון הודיעו זהבי כי הם מוותרים על סעד האכיפה, מבטלים את ההסכמים, ועומדים על הסעדים הכספיים בלבד קרי: השבת הכספים אותם שילמו על פי ההסכמים וקבלת פיצוי בגין הפרתם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת זהבי כנגד האגודה וקבע כי היא הפרה את התחייבותה בהסכם ההמלצה בדבר היות המגרש פנוי מכל אדם וחפץ, אך דחה טענה זו כנגד המינהל, בקובעו שהמינהל לא נטל על עצמו התחייבות דומה כלפי זהבי. עם זאת נקבע כי המינהל נהג בחוסר תום לב בעת התקשרותו עם זהבי בהסכם החכירה. התביעה לגבי המשיבה 5 נדחתה ונקבע כי היא ביצעה את חלקה בהסכם הפיתוח. באשר למערער קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מחזיק במגרש שלא כדין ולפיכך, הוסיף בית המשפט וקבע, יש לראותו כמי שגרם לאגודה להפר את הסכם ההמלצה. כן קבע בית המשפט כי יש לייחס לזהבי אשם תורם בשל סירובם ליישוב המחלוקת טרם הגשת התביעה, בדרך של קבלת מגרש חלופי בתחומי האגודה, תמורת תוספת של 20,000 ש"ח. במישור הסעדים הפריד בית המשפט המחוזי בין סעד ההשבה לבין סעד הפיצויים וקבע כי האגודה תשא בהשבת כל הכספים ששילמו זהבי על פי ההסכמים השונים, בסך כולל של 687,000 ש"ח וכן כי תהא רשאית להקצות את המגרש למומלץ מטעמה שייכנס בנעלי זהבי, עימו יחתום המינהל על הסכם חכירה ללא דרישת סכומים נוספים לאלה ששולמו על ידי זהבי. אם תבחר האגודה שלא לשווק את המגרש למומלץ חדש, תוטל על המינהל חובת השבת הכספים ששילמו זהבי במסגרת הסכם החכירה, והאגודה תשא ביתרת ההשבה, עד סך של 687,000 ש"ח כאמור. אשר לסעד הפיצויים פסק בית המשפט המחוזי לזהבי סך של 266,000 ש"ח, וחילק את האחריות לתשלומו באופן שהמינהל ישא ב-15 אחוזים, האגודה ב-70 אחוזים ועל זהבי הטיל אחריות בשיעור 15 אחוזים בשל אשמם התורם. כן חויבה האגודה לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 94,400 ש"ח. לענין ההודעות לצד שלישי הוסיף בית המשפט וקבע כי המערער הוא הגורם העיקרי להפרת ההסכם שנחתם בין האגודה לזהבי ועל כן, עליו לשפות את האגודה בשיעור של 80% מסכום הפיצויים, ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שבתשלומם חויבה. בסך הכל חויב המערער לשפות את האגודה בתשלום סך של 224,000 ש"ח. כמו כן, הורה בית המשפט למערער לסלק את ידו מן המגרש.

הערעור

3.        בערעור שהגיש טוען המערער, בתמצית, כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות להורות על סילוק ידו מן המגרש, שכן משעה שזהבי ויתרו על הסעד של אכיפת ההסכמים ועמדו על סעדים כספיים בלבד, נשמט הסעד לסילוק היד שביקשו, והמינהל לא היה זכאי לעתור לו כלפי המערער במסגרת ההודעה לצד שלישי. כן טוען המערער כי המינהל עצמו זנח בסיכומיו את העתירה למתן צו לסילוק ידו של המערער במגרש ועוד הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שלא רכש זכויות כדין במגרש וגרם לאגודה להפר את הסכם ההמלצה. המערער מוסיף ומלין על סכומי הפיצויים שנפסקו לזהבי, על אופן חלוקת החבות בין הנתבעים השונים, וכן על חיובו לשפות את האגודה בגין הסכומים שהוטלו עליה.

4.        לאחר הגשת הערעור עתר המערער לבית משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשתו חזר המערער, בין היתר, על הטענה כי משוויתרו זהבי על סעד אכיפת ההסכמים, נתבטל הסעד לסילוק יד שביקשו בהדגישו כי המינהל עצמו זנח את העתירה לסעד זה בסיכומיו. עוד טען, כי הסעד לסילוק יד נתבקש על ידי המינהל ולא נתבקש כלל על ידי האגודה, ולמרות זאת האגודה היא שהחלה בהליכי פינויו של המערער מן המגרש. בית המשפט המחוזי נעתר חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע ככל שזו התייחסה לחיוב הכספי, והורה על עיכוב התשלום של ארבעים אחוזים מן הסכום. כן הורה בית משפט קמא על עיכוב הצו לסילוק ידו של המערער מן המגרש, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית על סך השווה ל-100 אלף דולר. בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי לא היה מוסמך להורות על סילוק ידו מן המגרש, וקבע כי יש בטענה זו חוסר תום לב דיוני, שכן אם אכן סבר המערער כי בוויתור על סעד האכיפה נתבטל מיניה וביה הסעד לסילוק היד, היה עליו לדרוש את מחיקתה של ההודעה לצד שלישי מטעם המינהל או להתריע על הדבר בסיכומיו, וכזאת לא עשה. לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח לשונה של תקנה 216(3) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), הסעד המבוקש בהודעה לצד שלישי אינו חייב להיות זהה לסעד המבוקש בתביעה העיקרית, ובלבד ששני הסעדים ינבעו ממערכת עובדתית אחת וממחלוקת משותפת שראוי להכריע בה במסגרת דיונית אחת. מששאלת זכויותיו של המערער במגרש עמדה במרכז הדיון לכל אורכו, קבע בית המשפט כי ניתן היה לדון בסעד לסילוק יד ולהכריע בו במסגרת ההודעה לצד שלישי, אף אם ויתרו זהבי על אכיפת ההסכמים. לעניין הטענה כי סעד זה ניתן לטובת המינהל ולא לטובת האגודה קבע בית המשפט כי במהלך הדיון חל "שינוי חזית" בעניין זה והיה ברור כי המשך ההחזקה במגרש הוא פועל יוצא של ההכרעה בדבר זכויות המערער בו. כן קבע בית המשפט כי ניתן לראות את האגודה כשלוחת המינהל לצורך הליכי הפינוי ולמיצער, רשאי היה המינהל להמחות את זכותו לפינוי המגרש לאגודה. כן קבע בית המשפט כי ניתן לראות את סעד הפינוי כסעד שנכלל מכללא בהודעה לצד שלישי שהגישה האגודה, בה טענה כי אין למערער זכויות במגרש. עוד הצביע בית המשפט על כך שהאגודה הגישה תביעה נפרדת לסילוק ידו של המערער מן המגרש בבית משפט השלום בחדרה, וקבע כי נוכח העובדה שהקביעות בפסק הדין בנוגע לזכויות המערער במגרש יהוו פלוגתא פסוקה בהליך שם, יש במתן הסעד כדי לייעל ולקצר את ההליכים השונים. בית המשפט קבע עוד כי הסעד לסילוק יד נדרש על מנת שתוכל האגודה להשיב לזהבי את הכספים ששילמו לה, והוסיף כי אלמלא היה מורה על סילוק ידו של המערער מן המגרש היה מחייב את המערער לשפות את האגודה גם בסכומי ההשבה שבהם חויבה.

5.        מכאן הבקשה שבפניי בה עותר המערער לעכב את ביצוע פסק הדין במלואו וכן הוא עותר שלא להתנות את העיכוב בהפקדת ערבות בנקאית. לעניין סילוק היד, חוזר המערער וטוען כי סעד זה נשמט כאשר בחרו זהבי לוותר על סעד האכיפה וביתר שאת נוכח העובדה כי הוא נזנח על ידי המינהל בסיכומיו. עוד חוזר המערער וטוען כי הסעד ניתן לטובת המינהל ולכן לא מוסמכת האגודה להוציאו אל הפועל. המערער חולק על קביעתו של בית המשפט קמא כי חל "שינוי חזית" בעניין זה ועל הקשר שקשר בית המשפט בין פינוי המגרש לסעד ההשבה בהחילו על המקרה את הוראת תקנה 216(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. בהקשר זה מצביע המערער על כך שהאגודה וכן המינהל הגישו תובענות בבית משפט השלום בחיפה ובבית משפט השלום בחדרה לסילוק ידו מן המגרש. תביעות אלה תלויות ועומדות וטרם הוכרעו ועל כן, לטענת המערער, נראה כי האגודה והמינהל אף הם סברו כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך ליתן סעד של סילוק יד בנסיבות העניין. כן טוען המערער שמאזן הנוחות פועל לטובתו, משום שאם לא יעוכב הביצוע תשווק האגודה את המגרש לאחר, ולא ניתן יהיה עוד להשיב את המצב לקדמותו. מנגד, כך לטענתו, לא הוכח כי עיכוב הביצוע יפגע במי מן המשיבים. עוד טוען המערער כי מצבו הכלכלי רעוע וכי הדרישה להפקדת ערבות בנקאית, שאין בידו לגייסה, מסכלת הלכה למעשה את עיכוב הביצוע עליו הורה בית המשפט המחוזי.

6.        האגודה והמינהל מתנגדים לבקשה ועומדים בתגובותיהם בהרחבה על סמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על סילוק ידו של המערער מן המגרש. לטענתם, שאלת זכויות המערער במגרש היתה בלב המחלוקת בין הצדדים ונדונה במסגרת ההודעה לצד שלישי שהגיש המינהל נגד המערער. הודעה זו והסעד שנתבקש במסגרתה לא נזנחו גם לאחר שזהבי ויתרו על סעד האכיפה בתביעה העיקרית והמערער מצידו לא עתר למחיקת ההודעה ואף התייחס אליה לגופה בסיכומיו. באשר לטענה כי הסעד ניתן כנגד האגודה למרות שלא התבקש על ידה סומכת האגודה את ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע, וכן היא מצביעה על כך שלאחר מתן פסק הדין אישר המינהל את בקשת האגודה לשווק את המגרש "על כל המשתמע מכך". אישור זה כולל עימו לטענתה, הסמכה מכללא לנקוט בהליכים לפינוי המגרש. בנוגע להליכים המקבילים לסילוק ידו של המערער מן המגרש נטען כי אלה הוגשו למען הזהירות בלבד, וכי המערער עצמו עתר לעיכוב הליכים אלה עד להכרעה בהליך נשוא הערעור, בנימוק שההליכים חופפים זה לזה. האגודה והמינהל מוסיפים וטוענים כי על פי נהלי המינהל ממילא לא יוכל המערער להירשם כבעלים של המגרש, שכן הוא בעל מגרש נוסף במושב וגודלם המצרפי של המגרש נשוא הבקשה ושל המגרש שברשותו עולה על גודל המגרשים המקסימלי שמקצה המינהל. לבסוף מצביעים האגודה והמינהל על כך שהמגרש אינו משמש למגוריו של המערער ומצויים בו מחסן ומספר עצים. על כן, לא צפוי נזק משמעותי למערער אם יפונה ממנו. לעומת זאת, האגודה לא תוכל לשווק את המגרש - וכך, בין היתר, לצמצם את הנזקים שנגרמו לה עקב חיובה בהשבת כל הכספים ששילמו זהבי במסגרת ההסכמים - אם לא יינתן הסעד של סילוק היד.

דיון

7.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. אשר לסיכויי הערעור ולטענות שהעלה המערער לענין סילוק ידו מן המגרש. לכאורה ועל פני הדברים, נראה כי לא היתה כל מניעה להורות על סעד זה במסגרת ההודעה לצד שלישי שהגיש המינהל נגד המערער, גם לאחר שזהבי זנחו את סעד האכיפה. אכן, מכוח תקנה 216(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שפורשה בפסיקתנו, ניתן לדון ולהורות על סעד שנתבקש במסגרת הודעה לצד שלישי, גם אם אינו זהה לסעד שנתבקש בתביעה העיקרית, כל עוד עולה בהקשר זה שאלה או פלוגתא משותפת, שראוי להכריע בה במאוחד גם נגד הצד השלישי (ראו: ע"א 6381/00 קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות פ"ד נו(1) 425, 430-431). במקרה שלפנינו, שאלת זכויותיו של המערער במגרש היתה אחת הפלוגתאות העיקריות שנתבררו בהליך וההכרעה בה נדרשה לענין הפרת ההסכמים והסעדים של השבה ופיצויים הנובעים מכך, בהם בחרו זהבי להתמקד. אשר למתן הסעד לסילוק יד לטובת האגודה, די להיזקק בענין זה לקביעתו של בית משפט קמא כי החזית הורחבה במהלך הדיון באופן שהוברר כי סעד זה ינתן גם לטובת האגודה ולא רק לטובת המינהל, אם יקבע שהמערער אכן אינו מחזיק כדין במגרש שבתחומה. אשר להיווצרותו של מצב דברים בלתי הפיך, יש חשיבות לעובדה כי עסקינן במגרש שאינו משמש למערער למגורים, וככל שעולה מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, אין במגרש אלא מחסן ומספר עצים. המערער מצידו לא סתר את הדבר ולא הוכיח מהו השימוש הנעשה על ידו במגרש ואיזה נזק ייגרם לו אם יפונה ממנו. כמו כן, נראה כי על פי נהלי המינהל שבוארו לעיל, ממילא לא יוכל המערער להירשם כבעל זכויות במגרש. בנסיבות אלה, אין מקום לעיכוב ביצועו של הסעד לסילוק יד ללא תנאי. אולם, אף אני נכונה להורות על העיכוב אם יתכבד המערער ויפקיד ערבות בנקאית אוטונומית מתאימה להבטחת הנזקים שיגרמו כתוצאה מאי-פינוי המגרש, היה והערעור ידחה ובניגוד לבית משפט קמא נראה לי כי ניתן להסתפק בערבות על סך השווה ל-50,000 דולר בלבד, להבטחת הפיצוי בגין נזקים אלה. אשר לחיוב הכספי, הלכה היא כי בדרך כלל ובהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אין בית המשפט מורה על עיכוב ביצועו של חיוב מסוג זה (ראו: בש"א 1380/04 רביד נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ פ"ד נו (4) 178, 182). במקרה שלפנינו אין בידי המערער להצביע על נסיבות מיוחדות כאלה ואין בפיו כל טענה כי אם יתקבל הערעור, תתקשה האגודה להשיב לו את הכספים שחויב לשלם לה. עם זאת נכונה אני גם בענין זה לאמץ את עמדת בית משפט קמא ולהותיר על כנו את עיכוב ביצוע התשלום, בהתייחס לארבעים אחוזים מן החיוב.

8.        סוף דבר - ביצועו של פסק הדין ככל שהוא נוגע לסילוק ידו של המבקש מן המגרש יעוכב אם יפקיד המערער ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה להבטחת נזקי המשיבים, בסך בשקלים השווה ל-50,000 דולר ואילו תשלום החוב הכספי הפסוק יבוצע בשלב זה כדי שישים אחוזים ממנו ויתרתו תעוכב עד למתן פסק דין בערעור. המערער ישא בהוצאות בקשה זו בסך 7,500 ש"ח לכל אחד מן המשיבים.

           ניתנה היום, ‏כ"א סיון, תשס"ה (28.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת     

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: